פתיחה כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלקים מעולות מכאן לעולה שהיא חביבה מזבחים מפני שהעולה כולה כליל לאשים וכו' ותלמוד תורה חביבה לפני המקום יותר מעולות, לפי שאם למד אדם תורה יודע דעתו של מקום שנאמר או תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא ע"כ (אדר"נ פ"ד) אם נשקיף בעין חודרת בדברי רז"ל אלו נראה שמה שהפלינו במעלת תלמוד תורה שתכליתה לידע דעת אלקים, לא כוונו לתלמוד תורה הבא לפרקים ודרך ארעי כהקרבת הקרבנות ולא זו הדרך להגיע לתכלית הנרצה הלזו. אלא ע"י יגיעה רבה ותלמוד תורה תדיר שאז רק אז יכול להשיג ולידע דעת המקום, וכמאמר הכתוב ברישא דקרא אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא, וכן אמרו במדרש (שה"ש רבה) ר' פגחס בן יאיר פתח אם תבקשנה ככסף וכו' משל לאדם אם מאבד סלע או בילרין בתוך ביתו כמה נרות וכמה פתילות הוא מדליק עד שיעמוד עליהם וימצאם וכו' ד"ת שהם חיי העוה"ז וחיי העוה"ב כ"ש שאתה צריך לחפש אחריהם כמטמונים הללו הוי אם תבקשנה ככסף א"ר אלעזר מימי לא קדמני אדם לביהמ"ד ולא הנחתי הם אדם ויצאתי, פעם אחת השכמתי ומצאתי הזבלים והתבנים [עוסקים במלאכתם] ואמרתי כתיב אם ככסף תבקשנה וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ואנו לא כזבלים ולא כתבנים ע"כ, הרי שהתרשלות קלה פעם אחת מונע להשיג דעתו של מקום אפילו אחרי יגיעה רבה ותדירה כאותה של ר"א. ולא עוד שאפילו גם אם יעסוק בתורה תדיר בלי הרף וישים עינו ולבו להשגת עומק התורה והיראה כבקשת הכסף ובחיפוש מטמונים רק שלא יחשיב אותה באותו הערך הראוי לה ולא יכיר רום ערך מעלת התורה אשר כסף וזהב לא יערכנה וכדאיתא בידו (ריש פאה) כתיב כל חפציך לא ישוו בה אפילו כל העולם כלו אינו שוה לדבר אחד מן התורה א״א לו לזכות בכתרה של תורה, וכדאיתא בגדרים (דף פא) מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו ויאמר ה' על עזבם את תורתי וכו' שלא ברכו בתורה תחלה וכתב הר"ן בשם הרר"י ז"ל דא"א לפרש כפשוטו שלא עסקו בתורה דא"כ כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פירשוהו והלא דבר גלוי הוא אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהין על מה אבדה הארץ עד שפירשו הקב"ה בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא דחיו מברכין בתורה תחלה כלומר שלא היתה התורה חשובה כ"כ בעיניהם שלא היו עוסקין בה לשמה ומש״ה היו מזלזלין בברכתה ע"כ, וכן פירש"י בב"מ (דף פ"ה) דכיון דלא מברכי גליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להם ע"ש והדבר מתמיה דמאחר שעסקו בתורה תמיד כ"כ עד שהחכמים והנביאים לא הרגישו רפיון כלל אמאי קאמר על עזבם את תורתי הם שוקדים על דלתי התורה יומם ולילה ורחמנא קרי לזה עזיבת התורה. א"ו דכל שאין התורה חשובה כ"כ בעיניהם והוא מחמת שאין מכירין אח רום ערך התורה במדה הדרושה הרי הם רחוקים מהשגת כתרה של תורה וכאלו עזבו אותה לגמרי חשיב והטעם ביארו לנו רז"ל במה שאמרו (ילק"ש ירמיה) ואותי עזבו ותורתי לא שמרו הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו שמתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב ע"כ והיינו משום דעיקר תלמוד תורה היא כשזוכה להשיג ולהסתכל בהמאור שבה ור"ל החכמה והדעת המביא לידי מעשה כדכתיב ולמדתם ועשיתם וזהו מ"ש ז"ל ברכות (דף ח.) אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה בלבד וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לפיה"מ יעו"ש באורך. וכשאין התורה חשובה בעיניו כ"כ לפי שאינו מכיר את רום ערכה אינו זוכה להסתכל בהמאור שבה וזהו אמרם ז"ל (שם) ויתר הקב"ה על ג' עבירות ולא ויתר על מאסה של תורה דכתיב על עזבם את תורתי ע"כ כלומר דאף שעסקו בתורה תדיר וכמש"ל מ"מ לגבי רחמנא הם בכלל ממאסים בה בזה שלא עמדו להתבונן ולהשיג גודל חשיבותה ולחבבה כראוי. וכשנתבונן עוד בזה נראה עד כמה גדול חטא זה דאיתא בתנחומא (פ' שמיני) ר"ש אמר כ"מ שנאמר ויהי אינו אלא ברה והיה אינו אלא שמחה השיבו חכמים ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור א"ל אף היא אינה של שמחה לפי שלא זכה העולם להשתמש באותו האור שכך אמר ר"י בר סימון אותו האור שברא הקב"ה ביום ראשון היה אדם הראשון צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו וכיון שראה הקב"ה מעשה דור אנוש ודור המבול עמד וגנזו מהם שנאמר וימנע מרשעים אורם והיכן גנזו לצדיקים בג"ע השיבוהו עוד ויהי ערב ויהי בקר וכו' א"ל אף היא אינה של שמחה שכל מעשה בראשית צריכין תיקון החטים לטחון וכו' השיבוהו עוד והיה כאשר נלכדה ירושלים א"ל אף היא אינה של צרה שאותו היום נטלו ישראל אפופסין על עונותיהם שנאמר תם עונך בה ציון לא יוסיף עוד להגלותך ע"כ וכן איתא בב"ר (פ' מ"ב) ובפסיקתא רבתי (פ"ה ופ"ז) בשינוי קצת ע"ש, והדבר מפליא מאד דאם עיקר בריאת האור שהיה האדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו אינו של שמחה מחמת לנגנז אחר כמה דורות והרי זה לא היה בהכרה מצד עיקר הבריאה אלא מחמת שקלקלו במעשיהם והדבר תלוי בבחירתם ואעפ"כ כ"כ קשה הדבר לפני המקום מה שמנע מרשעים אורם עד שגם עיקר הבריאה קודם הגניזה הינה של שמחה